אושוויץ - בירקנאו. היום החמישי

03/06/2016

אושוויץ - בירקנאו. יום שלם במקום אחד. יום שלם וטעון במיוחד ואיך בכלל מתחילים לתאר? ואיך בכלל אפשר להכיל את "אושוויץ". את המקום הזה קשה להכיל ואולי בעצם המקום הוא זה שמכיל אותנו, עוטף וממלא. כי הגודל כן קובע. כשמגיעים למחנה ההשמדה הגדול ביותר, שאחראי למספר הנרצחים הגדול ביותר, כשטורי הביתנים משתרעים מאופק עד אופק ורועי אומר "אתם רואים את שדרת העצים בקצה? שמסתירה את האופק? אז מעבר לה ממשיך המחנה בגודל מלא כמו שרואים כאן" זה לא ניתן להכלה.

ומה זה בכלל אושוויץ? אז יש אושוויץ, "כלומר אושוויץ 1", ויש בירקנאו, כולמר "אושוויץ 2". אבל בעצם יש עשרות אושוויץ, כי יש גם אושוויץ 3 ו- 4 וגם 20 ו-30 ועוד. בתוך הכיאוס הזה היה גם קונפליקט בין ה- SS שמטרתם העיקרית להרוג ולאבד לבין אנשי העסקים, אלה ששירתו את מכונת המלחמה וחיפשו כח עבודה זול, ואם אפשר בחינם, אסירים, עובדי כפיה, עבדים לכל דבר. נוצר קומפלקס תעשייתי שחלקו תעשיית מוות וחלקו מחנות קטנים נוספים (אושוויץ 3ו- 4 וכו') של עובדי כפיה שצמודים למפעלי התעשיה.

הכל מתחיל עם מחנה צבאי פולני שנכבש ע"י הגרמנים בעיירה קטנה אך מרכזית שתעשיית הפחם בה הביאה לכך שיש בה צומת רכבות המחברות מסילות מכל רחבי אירופה. אידיאלי למי שרוצה לשלוח יהודים להשמדה ממזרח וממערב.

באושוויץ 1, נמצא שער הכניסה המפורסם "העבודה משחררת", ובו נמצא בלוק 11, בלוק המוות ששימש כבית המעצר העיקרי לכל מי שנחשד בפעילות מחתרתית, בו עשו את הניסויים הראשונים בהמתה בעזרת ציקלון B. אנחנו מסיירים בין ביתנים וסיפורים שהאוזן מתקשה לשמוע. צינוק העמידה: חדרון של מטר על מטר, שהכניסה אליו דרך חור בקיר, בזחילה על הרצפה ואיך בכלל אפשר להכנס לשם כשבפנים כבר מצופפים 6 ו- 7 וגם יותר? ימים שלמים בחלל של מטר על מטר, בעמידה, ללא מזון, מים, שירותים?

מגיעים לערימות המשקפיים, וערימות השיער והבגדים, ומי שומר בכלל משקפיים של מתים או מברשות גילוח, ולמה? רועי מעביר אותנו מתחנה לתחנה ומסיפור לסיפור. מגיעים למרפאה. למי פה היה אכפת מהבריאות של האסירים? אבל ישנה מרפאה, ועושים ניסויים, ולפעמים נותנים לאסיר חולה כמה ימים של מנוחה אולי יתאושש ויוכל לחזור לעבודה.

פה גם ממוקם גם תא הגזים הראשון של אושוויץ. אבל עיקר ההשמדה נעשתה ב"אושוויץ 2": בירקנאו.

מאושוויץ 1 אנחנו יוצאים לבירקנאו. מסילת רכבת באמצע ומצידיה שורות של ביתנים, ככל שהעין יכולה לראות. ביתנים, כלומר אורוות. אורוות יפות מושקעות עם תנור חימום וארובה כי לסוסים צריך לדאוג בחורף של פולין. ככה הזמין הצבא הגרמני מקבלן הבניין שלו. דגם סטנדרטי של אורווה והקבלן כמו גרמני טוב ומסודר בונה לפי התקן. ומה שנשאר מרוב ביתני העץ הם תנורי הלבנים האדומות והארובה המיתמרת כלפי השמיים. ארובה שלא חיממה איש ותנור שלא הוסק אף פעם.

ממשיכים ותקדמים לעבר תאי הגזים והמשרפות. אנחנו יושבים ליד תאי הגזים שפוצצו במרד האסירים האחרון ע"י הזונדר-קומנדו. האסירים שתפקידם לפנות את הגופות מתאי הגזים ולשרוף אותן. רועי מספר על הילד שמוליק גוגול שתפקידו היה לנגן במפוחית עבור היהודים ההולכים בדרכם האחרונה בכניסה לתאי הגזים. הילד מנגן שירי ערש, שירים מהעיירה היהודית שאיננה. יום אחר יום. ויום אחד הוא רואה לפניו את משפחתו. הנה הדוד, הדודה ובני הדודים. הוא עוצם את עיניו ומנגן ומאותו יום כל חייו הוא ינגן כשעיניו עצומות ונשבע להקדיש את חייו ללמד ילדים לנגן במפוחית. שמואל גוגול, אני הרי זוכר אותו. הוא היה מלמד את ילדי בית הספר ברמת גן של ילדותי ואני זוכר את חברי לכיתה שלמדו אצלו, וגם את הילדה שתהיה אשתי שלמדה אצלו בחוג המפוחיות מכיתה א' ועד י"ב, וניגנה איתו בתזמורת בטקסי הזיכרון וששמעה את הסיפור הזה מגוגול בעצמו.