היום השני - טיקוצ'ין, יער לופוחובה טרבלינקה ופגישה עם חסידת עולם

31/05/2016

היום השני למסע חושף בפנינו את פולין שמחוץ לורשה. מדובר בארץ ירוקה, יפה וציורית, ממש כמו באגדות. הכפרים והעיירות הקטנות טובלים במשטחים ירוקים של שדות חקלאיים ויערות.

את הנסיעה בבוקר מתחילים עם "הקללה היומית ביידיש". רועי מחלק פתקים ונותן הסבר ואפשר ממש להרגיש את אווירת השטעטל היהודי. לאחר מכן נשמע בחלל האוטובוס השיר היומי שרועי בוחר, וזה מגיע כבר מעולמות אחרים - שירים ישראליים מהאירוויזיון.

האוטובוס חולף בין היערות והכפרים ואנחנו מגיעים לטיקוצ'ין. עיירה קטנה בפולין, שערב השואה כחצי מתושביה היו יהודים. רועי מסביר כי זהו אחד המאפיינים של יהדות פולין - ערים ועיירות למאות ובהם דומיננטיות יהודית.

הסיור בטיקוצ'ין מתחיל בבית הכנסת המקומי ששרד את המלחמה ושופץ בשנים האחרונות. המבנה בן כ- 400 שנה גדול מרשים, בנוי כמבצר שאמור היה לשמש גם להגנה על היהודים בעת צרה. אנחנו ממשיכים בסיור ברחובות העיירה ורועי המדריך ממחיש עבורנו קצת מחיי העיירה היהודית בעזרת סיפורים הומוריסטיים על החלבן, השדכנית ושאר טיפוסים אופיניים.

כאשר אנחנו מגיעים לכיכר השוק האווירה נעשית רצינית יותר. זהו המקום בו נאספו יהודי העיירה וממנו הוצעדו ברגל ליער לופוחובה, שמחוץ לעיירה, ושם נורו למוות. ההדרכה של רועי בהירה והדמיון אינו מתקשה להעלות לראשנו תמונות.

אנחנו, עושים את הדרך ליער לופוחובה באוטובוס. באמצע היער, ירוק, פסטורלי ושקט כל כך, אנו עומדים לפני קבר אחים. אין ממש קבר, אלא קרחת יער תחומה בגדר ולידה מצבת זיכרון. זה מה שנשאר מקהילה של כ- 2,500 יהודים. קהילה שהתקיימה מאות שנים. קהילה שנעלמה בשעה אחת בלב היער השקט הזה. מול קבר האחים כל אחד נאחז במחשבותיו ומוצא דרך משלו להתמודד עם הזוועה. זהו המפגש הבלתי אמצעי הראשון, במסגרת המסע שלנו, עם הדבר הזה שנקרא "שואת יהודי אירופה".

אנחנו עורכים טקס, מדליקים נר לזכרם ודודו זריהם קורא קדיש שמרגש את כולם. רועי מציע מחווה אחרונה לפני שעוזבים את המקום - לנקות את חלקת היער משאריות נרות וזרים ישנים שהניחו קבוצות שהיו כאן לפנינו.

תמונות מטיקוצ'ין ויער לופוחובה

טרבלינקה

מיער לופוחובה הקבוצה יוצאת לדרך לטרבלינקה. הרקע להקמת מחנה טרבלינקה הוא מה שמכונה "הפתרון הסופי". בפולין הכבושה בידי גרמניה מוקמים שלושה מחנות השמדה. טרבלינקה הוא אחד משלושת מחנות המוות שהוקמו במטרת להביא לחיסולה הסופי של יהדות פולין. שני האחרים הם בלז'ץ וסוביבור. מדובר במפעלים שתוצרתם אחת - מוות. אין פה שום העמדת פנים או מסיכה של "מחנה עבודה". כל ישותו של המקום הזה, מבנייתו ועד סגירתו מיועדים רק לכך. פה לא נערכת סלקציה, הכשירים לעבודה אינם מופרדים מהאחרים, לכולם ממתין רק המוות. את המחנה בונים בליבו של יער מוסתר היטב.

אנחנו יורדים מן האוטובוס וצועדים לכיוון מה הנשאר מן המחנה. רועי מסביר כי טרבלינקה היה כל כך מוצלח עד שנסגר פשוט כי לא נותרו יהודים לחיסול. לאחר שמרד של האסירים שנותרו במקום הביא להריסת חלק מהמבנים הגרמנים, בדרכם הסדורה והמתוכננת, פרקו את הביתנים, הגדרות ותאי הגזים, קברו את האפר בשדות ולא השאירו כמעט זכר לכך שפה, בלב היער, מצאו את מותם לממעלה מ- 800,000 בני אדם, רובם המוחלט יהודים, מבלי שאיש שמע את זעקותיהם.

אנחנו צועדים בין העצים ועורכים היכרות עם הקיץ הפולני ששופך עלינו מבול בלתי צפוי. מול אנדרטת הזיכרון רועי, שהיה היחיד שהביא מטריה, מתעקש לעמוד בגשם ולהמשיך בהדרכה. אנחנו סופגים את הגשם בהבנה אך נאלצים לוותר על הטקס התוכנן וממהרים, בבוץ הפולני, אל האוטובוס בתקווה להתייבש.

פגישה עם חסידת אומות העולם ידביגה גבריך

לאור הרטיבות שפשטה בכולנו והאווירה החמימה, עד מעלת אדים, ששוררת באוטובוס רועי מכריז על שינוי בתוכנית. מטרבלינקה אנחנו יוצאים ישירות לבית המלון, להחלפת בגדים והתייבשות.

האוטובוס עושה את דרכו לורשה ואנו יכולים ליהנות שוב מנופה של העיר הממוקמת על נהר הויסלה והאיצטדיון הלאומי שאמור ממש השבוע לארח את נבחרת גרמניה.

לאחר התרעננות והחלפת בגדים נוסעים למסעדת "גליל" הכשרה בורשה ולמפגש עם ידביגה גבריך, חסידת אומות העולם. סיפורה של ידביגה מיוחד כיוון שהיא עצמה היתה רק ילדה כשהמציאות הטילה אותה לעולם בו עליה לסכן את עצמה, את הוריה ואחיה במטרה לעזור לאחרים, לזרים גמורים. ידביגה מספר שבית הוריה, בכפר בו התגוררו היה סמוך ליער. יום אחד דפק על דלתם אדם זר, יהודי כך מסתבר, שהיה במנוסה מהגיטו הסמוך. הוא חיפש מחסה, כל סיוע שיוכלו לתת. הוריה של ידביגה לא היססו הרבה והכניסו אותו לביתם. סמיכותו של בית המשפחה ליער הפך אותו לתחנה אטרקטיבית בדרכם של יהודים שניסו לברוח אל היערות מהגיטו ובתוך זמן קצר הצטרפו אל היהודי הראשון זוג צעיר, ומשפחה עם ילדים. לאחר זמן החליטו הורי הילדים לחזור לגיטו בעיר, אך השאירו את אחת הבנות אצל משפחת גבריך. ידביגה, ילדה בת 11, היתה יוצאת אל הגיטו ומספקת מזון וציוד לבני המשפחה.

הסתרת יהודים בבית היתה דבר מסוכן ולאחר זמן קיבלו הגרמנים מידע על המשפחה וערכו חיפוש בבית. היהודים הצליחו להסתתר ביער אולם בסופו של דבר חלקם נתפסו. הוריה של ידביגה נעצרו, נחקרו בעינויים ואביה הוצא להורג. אימה נאסרה והיא ואחיה הקטן נשלחו לקרובי משפחה. בית המשפחה הועלה באש, למען יראו ויראו.

ידביגה אומרת שהיא לא מצטערת על דבר. גם אימה ששוחררה לאחר המלחמה לא הצטערה כל חייה. אף על פי כן, במענה לשאלה, היא סיפרה כי לאחר המלחמה לא שיתפו בני המשפחה איש בסיפור, פרט לקרובים. לדבריה האווירה בפולין גם לאחר המלחמה לא היתה חיובית כלפי מסתירי יהודים. ידביגה והוריה הוכרו ע"י מדינת ישראל כחסידי אומות העולם.