יומן מסע לפולין

באוטובוס בפולין אני מתבוננת בחברי הקבוצה המגוונת שלנו, עובדים מכל קצוות הנמל מכל תחום כמעט, אנשים שונים זה מזה, דתיים, חילוניים, מזרחיים, אשכנזים, קולניים, מופנמים, רציניים וילדותיים, צעירים ובוגרים.... ושואלת עת עצמי איך כל החבורה הצבעונית הזו הולכת להסתדר ביחד שבוע שלם בארץ זרה. ואיך זה שלמרות השוני הגדול ביננו יש בכל זאת משהו שחיבר את כולם לאותו מקום באותה נקודת זמן.

פולין מתגלה כמדינה יפיפייה, מרחבים ירוקים, בקתות ציוריות עולם די קסום, של שלווה.

​

לאט לאט, המדריך המקצועי שלנו, רועי, מתחיל לקלף רבדים של מידע וחושף עוד ועוד מושגים, שמות ואירועים... ואנחנו הולכים אחריו צמאים לכל פיסת מידע, מחפשים את התשובות לכל השאלות שאנו נושאים משחר ילדותנו, שאלות שלרובן לא נמצא תשובה לא בפולין וכנראה שלא בשום מקום בעולם.

ביום הראשון אנו מתוודעים להבדל בין גטו למחנה השמדה.. ואני שמה לב שאף פעם לא ממש הבחנתי בהבדל המהותי בין שני המושגים..

 גטו ורשה של היום, הינו שכונה ירוקה בלב העיר ורשה, שרק סימנים בודדים כמו חומה מקולפת וקיר מתפורר נשארו בו בכדי להעיד בדממה על הזוועות שאירעו שם... ממש שם.  בזמן שרועי מספר על החיים בגטו, מציץ מחלון אחד הבתים חתול בית יפהפה שמזכיר לי שחיים בבתים האלו אנשים, ומנהלים חיים נורמליים לגמרי... במקום שעבורנו הוא הכי רחוק מהנורמליות.

​

המקום הראשון שהזכיר לי את הסיבה שלשמה הגעתי למסע הזה היה ללא ספק העיירה הקסומה טיקוצ'ין.. רועי מחבר אותנו בהרבה הומור לחיי הקהילה במקום, מספר על החלבן ועל השדכנית...על ההווי הכפרי של הקהילה היהודית בעיירות הקטנות... ולאט לאט אנו מובלים אל רחבת השוק הציורית... בדיוק כאן נאספו כל יהודי טיקוצ'ין... ילדים והוריהם, מבוגרים וחולים.. משפחות על משפחות התכנסו בכיכר הקטנה, ומשם אולצו לצעוד מרחק רב מאד עד ליער לופוחובה, אותו אנו רואים מרחוק.... וכמובן שאותנו לוקחים באוטובוס הממוזג והנוח... כשברקע נשמע שיר עצוב עד דמעות של יהורם גאון ששואל : "לאן הולכת את הדרך?"  אנחנו יודעים... אבל הם לא ידעו... שבתוך היער הירוק והמרהיב ביופיו, מחכה להם קבר אחים גדול, ושלעולם לא יחזרו אל בתיהם, אל חייהם, אל החיים. לא ראיתי את פניהם של חברי המשלחת כי כל אחד היה ספוןצפון במחשבותיו, אבל אני יודעת שאף עין לא נותרה יבשה. בקברי האחים אנחנו מתפרקים, המחשבה הזו שתחת רגלינו קבורים כל כך הרבה אנשים שלא זכו להזדמנות, שהושמדו באכזריות מול יקיריהם שגם אם זעקו איש לא שמע אותם...זו מחשבה קשה מנשוא. החברים היקרים קוראים קדיש ומדליקים נרות זיכרון, רועי מבקש שנעשה מחווה משלנו וננקה את האזור מפסולת של מבקרים ואנחנו עושים זאת באהבה, משהו קורה שם ביער הזה, לא ממש ניתן לתאר זאת במילים, משהו מחבר בקשר חזק את כל חברי הקבוצה אחד לשני.

​

התחנה הבאה שזכורה לי היא מחנה ההשמדה מיידנק.. המשרפות... שגם כשעומדים לידן זה עדיין נראה כמו תפאורה של סרט אימה.. ממיידנק תמיד אזכור את קולו של הרב המקונן במשרפות... ואת קולו של חן זנד הנשבר מול הר האפר הנורא ושובר בלי ספק את כולנו,  ולבסוף הקדיש שמרעיד את הלב ומזכיר לי שוב ושוב שלא משנה מי בחרתי להיות במשך חיי ואיך בחרתי לחיות, בלידתי ובמותי אני שייכת לעם שלי לעם היהודי ואני מקבלת את זה באהבה וגאווה.

​

במיידנק שמענו את סיפורה של הלינה בירנבוים, הילדה האומללה שבכניסה למקלחות האמיתיות גילתה שאמא שלה שהרגע עמדה מאחוריה, שהרגישה את גופה צמוד אליה-  כבר לא לידה.. "אמא איננה"... המחשבות על אמה של הלינה ברגע שלא הוכנסה יחד עם ביתה למקלחות צורבות לי את הלב,  מחשבות על הרגע שהופרדה ממנה לנצח מבלי שיכלה לומר לה שלום.. הלינה נכנסה לי ללב, היא מייצגת בשבילי את המוני הילדים והילדות שנקרעו באכזריות בלתי נתפסת מהוריהם.. מבחינתי זוהי הטרגדיה הגדולה ביותר בתוך כל הזוועה הזו שנקראת שואה.. הילדים, אותם קטנטנים שלא הספיקו לגעת בחיים, חלקם נותרו בודדים בעולם בלי נפש חיה שתדאג להם כשהם חשופים לקור, רעב והתעללות בלתי נתפסת,  וחלקם עזבו את העולם הזה מבועתים כשהם נרצחים ומושלכים. הנושא של הילדים הומחש בצורה הקשה ביותר בקילצה, שם ביקרנו בקבר אחים של 45 ילדים שנקרעו מהוריהם ורוכזו באותה חצר בה היו משחקים ביחד, ושם נרצחו והושלכו לקבר האחים. על הקבר מונחות בובות קטנות וצעצועים שהניחו מבקרים. רוע הוא נושא שלא היה ברור לי מעולם, בעיקר כשהוא מופנה לחסרי אונים. כל פגיעה שהיא בילד מזעזעת אותי ולכן על קבר הילדים בקילצה הרגשתי שאני עומדת על פסגת הרוע, זהו המקום היחיד שלא הייתי מסוגלת לעמוד לידו ולשמוע את קריאת הקדיש. לא יכולתי לשאת את המחשבה על הזעקות של הילדים והוריהם. הרגשתי צורך חזק לחזור הביתה ולחבק חזק את הילדים הפרטיים שלי.                                

 

באחד הערבים אנו זוכים להיפגש עם חסידת אומות עולם, ידביגה גבריך.. שהוריה הסתירו מספר יהודים בביתם ונתפסו על ידי הנאצים, אביה הוצא להורג ואימה נאסרה. ידביגה ואחיה שהיה אז בן 4 שנים בלבד מוצאים מהבית ו"זוכים" לראות את הגרמנים מעלים אותו באש... מאוחר יותר יספר לנו אחיה של ידביגה שזו התמונה היחידה שהוא זוכר מאותו לילה... ביתו העולה באש. ידביגה שהיא ילדה בת 12 בלבד ממשיכה לפעול למען יהודים, משפחתה הצילה ילדה יהודיה ששרדה את השואה ואף עלתה לישראל והקימה משפחה. הוריה של ידביגה והיא עצמה מוכרים על ידי "יד ושם" כחסידי אומות עולם... היא מספרת שאין בה שום חרטה על כל מה שקרה למשפחתה בעקבות העזרה ליהודים ושהייתה עושה זאת שוב. אנחנו שואלים אותה אין ספור שאלות, והיא עונה בצורה בהירה וצלולה על כולן. והשאלה שאני שואלת את עצמי עמוק בלב.. האם גם אני הייתי מסכנת את משפחתי?  את ילדיי? בכדי להציל אנשים אחרים? ושוב עולה התהייה: באיזה מבחנים האנשים האלו עמדו? ואיך הם חיים עם השאלות והספקות?

 

קצרה היריעה מלהכיל את כל החוויות שעברנו בשבוע המעניין/מלמד/מיוחד הזה.

אך ללא ספק המקום שהשפיע עליי ביותר היה אושוויץ – בירקנאו. שני מחנות השמדה ענקיים, בנויים בשלמותם כי הנאצים לא הספיקו לפרק. פסי הרכבת עומדים שם... ואי אפשר שלא לתאר את המוני האנשים שירדו מהרכבת ודרכו על אותם פסים עליהם אנחנו מצטלמים למזכרת. ביתני העץ עם ריח הטחב המחניק, נטולי החלונות... בלי טיפת אויר צח.. שחזור של מיטות האסירים, קטנות וצרות... הדרך אל תאי הגזים והמשרפה... תאי הגזים המופצצים שערימות האבן המופגזות נותרו שם כאנדרטה לכל אלו שירדו במדרגות והפכו לגל של אפר. המדרגות שעליהן ישב יצחק גוגול וניגן במפוחית כחלק מתזמורת המוות שהקים האס.אס... עד שראה את בני דודיו מובלים אל מותם... ומאז ניגן כל חייו בעיניים עצומות... רועי משמיע לנו את המנגינה שגוגול היה מנגן שם... מנגינה שניגן שנים רבות לאחר מכן כשהוזמן לשם כחבר במשלחת על ידי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין.... מנגינה ששוברת שוב את כולנו... היושבים בדיוק כאן ושומעים בדיוק את אותה המנגינה ששמעו היורדים במדרגות בדרך אל מותם.

​

אושוויץ בירקנאו, המקום שהתנהל כמפעל כלכלי, שהתייחס לבני אדם יהודים כאל פריטים רווחיים,  כלכליים, מקום שנעשו בו שיקולי רווח והפסד על גבם של בני אנוש.. על ידי בני אנוש אחרים.

ערימות הבגדים, הכלים, הנעליים השיער... תמונות הזויות, סוריאליסטיות, מזעזעות.. ולעזאזל אמיתיות!!!!! שלא יצאו מראשי לעולם ויזכירו לי יום יום לנהוג באנושיות בכל אדם באשר הוא.

​

ולבסוף, בכדי לסכם את היום הקשה הזה... מתכנסים כל חברי המשלחת לארוחת ערב של יום שישי, ופתאום בקידוש והמוציא ו"שלום עליכם מלאכי השלום.." אני נחנקת מהתרגשות.. ואחרי הארוחה אנחנו יושבים ביחד כמו משפחה, סביב שולחן עמוס מכל טוב, הכל דברים שאנחנו הבאנו, כולנו, בכדי לשמח אחד את השני.. ומתפתחת אוירה של שמחה וכולם שרים ביחד, ובחדר לידנו משפחה של דתיים מארה"ב שעושים את הקידוש שלהם ושרים את השירים שלהם, ולפתע, לא ברור איך ומתי, הדלת נפתחת ואנחנו הופכים לקבוצה אחת, כולם רוקדים ביחד ושרים וצוהלים, ואחת הנשים האמריקאיות אומרת לנו בדמעות: "אני לא מאמינה... זה כל כך מרגש.. רק הבוקר היינו באושוויץ.. ועכשיו זה.. " ואנחנו מחבקות אותה. אין לי שום אפשרות להעביר לאף אחד שלא היה שם, את הערב המדהים שעברנו, את התרוממות הנפש, את ההתרגשות, יורדות לי עכשיו דמעות של התרגשות כשאני נזכרת בכך.

 

ומספר מילים אחרונות על חברי המשלחת האהובים: אחרי שבוע גדוש בסיורים מדהימים, סיפורים מרתקים, טונות של מידע, קופסאות עם לחמניה, סלמון וביצה, חלבה לקינוח אגס ולפעמים תפוח וכריס וגי'ן דורבה וקללה יומית ושיר, מסעדת הגליל.. כיכר קרקוב בלילה.... וקצת בנדה.. ואהוד.. וטל.... ובעיקר רועי אחד שסבל בשקט את כולנו ותמיד חייך גם כשלא היה קל...  חזרנו פתאום לארץ... ורק אז הבנו את גודל החוויה והחיבור שהיא יצרה.

חברי המשלחת שהביאו איתם סבלנות, סובלנות, קצת בדיחות, קצת רצינות הרבה תמיכה ברגעים הקשים והרבה חיוכים לרגעים של בין לבין. חברים שכאלו ששמו לרגע בצד את המשפחה, העבודה החברים מהבית והתמסרו לגמרי למסע, לקבוצה ולמטרה שלשמה באנו, לייצג בכבוד את נמל אשדוד. אני חושבת שעמדנו במשימה וגם הרווחנו מסע בלתי נשכח וחברים לחיים.

​

לפנות בוקר אנחנו נוחתים בישראל, אני מגיעה הביתה ב- 4.00 לפנות בוקר ולא הולכת לישון, מחכה בקוצר רוח שילדיי המתוקים יתעוררו, לנשק אותם, לחבק, להרגיש..  בעוד כמה שעות הם יצאו ללמוד בבית הספר שלהם ע"ש אהוד מנור, ואצלי בלב יתנגן חזק שיר שהוא כתב, שיר שליווה את מחשבותיי לאורך כל  המסע הזה: "אין לי ארץ אחרת".

 

שמחה שזכיתי להיות שותפה במסע.

הילית אמיגה.