יומן מסע לפולין

במהלך השבועות לקראת הטיסה עלו חששות רבים בעיקר לגבי עזיבה של 3 ילדים קטנים ובעל למשך שבוע שלם.

בעיקר לאחר החזרה מיד ושם שהייתה זו חוויה קשה מנשוא. שאלתי עצמי למה לזעזע את חיי בשלב הזה? ואם לא עדיפה השיגרה ופעם בשנה יום השואה?

היום אחרי שחזרנו אני יותר מגאה שנסעתי דווקא בשלב הזה של החיים. שחוויתי, למדתי, והשתניתי מתוך המסע הזה.

נסעתי על מנת לחזור אחרת ואכן כך קרה.

שבוע שלם עם המדריך המעולה הזה רועי חנני. שהינו מאגר היסטורי וידע כללי מהלך. זו מתנה אמיתית.

 

פולין כל כולה מלאה במרחבים ירוקים מהממת ביופיה ולא מסתדר איך יכל כל הרשע והרוע הזה להתרחש כאן.

וורשה עיר מדהימה ביופיה שרחובותיה חובקים עדיין את קירות הגטו ואנדרטאות מכל עבר הנוגעות בשואה.

ביום אחר מן המסע אנו מגיעים לעיירה כמו מתוך גלויה. בתי כפר קטנים הכל ירוק מסביב ונחל זורם. לעיתים ניתן לראות על הבתים מגן דוד על דלת או חלון. אות לכך שבעבר גרו כאן יהודים.

2500 יהודים שהנאצים החליטו לאסוף בכיכיר השוק ולהוליך 3 ק"מ על מנת לירות בהם למוות ולקבור אותם בקבר חיים.

איש יקר מהמשלחת אמר לי שכשהלנו שם אל תוך יער לופוחובה הוא ממש הרגיש את תחושת המוות הזו הזועקת בעיר. ובעודי כאן כותבת אני חשה זאת שוב את הצינה הרגשנו. השקט הנורא הזה. וזה פשוט לא נתפס שכך בפחות משעה נמחקה לה קהילה שלמה.

במהלך המסע הזה רועי חושף אותנו אל בתי כנסת, ישיבות, וחיי קהילות ואל עולם תוכן תרבותי ותורני עשיר במיוחד. ואז מבינים שלא איבדנו רק 6,000,000 מיליון יהודים אלא גם עושר תרבותי ותורני אדיר.

במעבר ממחנה למחנה מידנאק, טרבלינקה, אושויץ, בירקנאו. נחשפים לגודל הזוועה. לגודל השיטה המוסדרת והמדוייקת שמטרתה האחת היא להשמיד את היהודים.

עוברים במחנות וממש חשים את הסבל, התסכול ואוזלת היד של האסורים במחנות הללו.

ומסתכלת אני על החפצים האסופים, על המיטות, המשרפות וזה פשוט לא נתפס פשוט לא ייאמן שבן אנוש היה אחראי על כל הזועה הזו.

איך אפשר להרוג מיליוני אנשים. למה לרצות להרוג מיליוני אנשים?

וזה כל כך עמוס המסע הזה.. כל יום אתר זוועה אחר מלא רגשות מלא ידע להכיל ופשוט אי אפשר.

המשלחת הזו מיוחדת במינה הייתה כי הורכבה משלל אנשים מיוחדים, אלה שיכלו להקשיב, אלה הכילו, אלה שחיבקו ואלה ששתקו איתי ובעיקר אלה ששיפרו את מצב רוחי.

שם בפולין בין כל הזוועות האלה נחתמת בנינו מין ברית, ברית ללא מילים. אהבה וקירבה בין חילוניים דתיים ושלל אנשים שונים. והיום כאן בארץ אני מבינה שרק הם יכולים להכיל ולהבין.

זוכרים את הסיעתא דשמיא היא זו שעזרה לי להיבחר למשלחת והיא זו שבחרה עבורי את האנשים הטובים והספצפיים הללו למשלחת. אוהבת אני אותם בכל ליבי.

יום שישי בערב לאחר ארוחת הערב ישבנו יחד בניסיון להתחבר עוד ולהנות מערב נחמד. מיד זה עבר לחיבור עם יהודים נחמדים מארצות הברית שרנו ורקדנו עד לב השמיים שירי ארץ ישראל. נראה היה זה כי זעקנו את שירת החיים את הניצחון שלנו על כך שהנה אנו כאן חיים ונושמים.

אחת הנשים אמרה: "היום בבוקר ראינו איך באושוויץ שרפו יהודים והיום יהודים מחבקים וחוגגים כאן אחד את השני". הוכחה ניצחת לכך שעם ישראל חי.

חזרתי מהמסע הזה עם תובנות אדירות. לקח לי שבועות להתאפס על עצמי. יש פעמים שהדמעות יורדות מעצמן.

איך כל חיבוק, חיוך או מחווה טובה מהבעל והילדים נתפס בעיניי כעולם ומלאו.

מקווה שהערכים יישארו אצלי מחודדים הרצון לעשות טוב על מנת שיהיה פה טוב.

תחושת ערבות הדדית שאנחנו חייבים ומוכרחים לדאוג אחד לגורל השני.

המדינה הזו שלנו חשובה ויקרה לאין ערוך. גורלנו שזור אחד בשני ועלינו לזכור זאת תמיד.

ולמקום העבודה המיוחד שלי ששלח אותי לשבוע מעשיר ומפרה שכזה מודה אני, מוכירה ומעריכה מאוד.

 זו הייתה גאוות יחדיה לצעוד שם בדגלי ישראל מטעם השער הכלכלי המוביל של ישראל. אחד המפעלים החשובים שקמו במדינה כחלק מהמפעל הציוני וכתשובה ניצחת לצורר הנאצי שאנחנו כאן קיימים על מנת להישאר לזכור ולא לשכוח וללמוד לעתיד כי זה לא ישנה.

ולכל עובדי הנמל מאחלת אני לחוות חוויה שכזו ושנדאג כולנו אחד לשני מתוך ערבות הדדית למקום העבודה שלנו ונפעל להצלחתו ולשמירתו כמפעל מצליח ומוביל בתחומו בעיקר בגלל החום האנושי שקיים בו. ולמען הצלחת המדינה כולה.