יומן מסע לפולין

בתור מי שחוותה את המסע הזה לפני 14 שנים, היה המסע הנוכחי בשבילי כחזרה בשבילי ההיסטוריה. הנסיעה לפולין עם חברי משלחת הנמל הייתה מאוד שונה מכל כך הרבה בחינות מהמסע בגיל 17. הייתי ילדה.

רק עכשיו, 14 שנים אחרי המסע ההוא, אני מסוגלת לעכל לפחות חלק מהדברים שראיתי ושמעתי. רק עכשיו אני מסוגלת לנסות להבין מה עבר על העם היהודי בכלל ועל משפחתי בפרט, בשואה. רק עכשיו אני מבינה שאם חשבתי שידעתי משהו על השואה – לא ידעתי כלום. לא עובדתית, לא סמלית, לא רגשית.

 

לא ציפיתי שכך ארגיש, הרי כבר ראיתי את המראות האלה. הייתי בטרבלינקה, במיידנק, באושוויץ-בירקנאו, הלכתי בשביל בו הלכה כל משפחתו של סבי אל מותם. מה שונה התחושה עכשיו לעומת התחושה כשהלכתי בדרך הזאת לפני 14 שנים? שונה מאוד. אינני מצליחה למצוא את המילים המדויקות כדי להסביר, אבל התחושה היא שונה לגמרי. יותר מכילה ומבינה את ה-"למה?", אבל את ה-"איך?" לא אוכל ולא ארצה להבין לעולם.

 

חזרתי מהמסע הזה עם המון תובנות. על החיים בכלל, על העבודה, על כל מה שמסביב ובעיקר על עצמי. למדתי שיעור חשוב על פרופורציות בחיים, על לא לקחת ללב, על לעמוד על שלי ולהתעקש על מה שחשוב לי – בחוכמה וברוגע.

 

 

דבר נוסף- ואולי אף החשוב ביותר עבורי- שלקחתי ממסע זה הוא החברים. לפני שנסענו אמנם הכרתי את רוב חברי הקבוצה (חלקם יותר וחלקם פחות) אך לא ידעתי עד כמה החיבור הזה יהיה עוצמתי. הכרתי אנשים מדהימים, חכמים, מצחיקים, רגישים ולא תיארתי לעצמי עד כמה חלקם אף יהפכו לאוזן קשבת ולמקום מפלט עבורי – ומכל הלב. לא חשבתי שהחיבור של כל הקבוצה, 25 אנשים, יהיה כה חזק.

 

טלי, בנדה, חיים, חן, שי, אלון, שלום, רינת, הילית, איציק ואיציק, איתן, אלי, הרצל, אהוד, אופיר, דודו ודודו, דניאל, יוסי, גיל, שלמה, אורי, תומר (וכן אליהו עטר, גם אתה) – אנשים יקרים שלי, הייתה זו אחת החוויות החזקות, המשמעותיות והמעצבות שחוויתי בחיי ואני שמחה שהיו לי הכבוד והזכות לחלוק אותה אתכם.

אם הייתי צריכה לצאת למסע הזה שוב הייתי בוחרת רק בכם ללוות אותי. היינו מכובדים ומכבדים מעבר לכל הציפיות. אני גאה בנו, עשינו את זה ובענק.

 

אוהבת אותכם,

טל אלגזי.